מהי רשלנות רפואית באבחון
באופן כללי, רשלנות רפואית באבחון עלולה להתבטא באי אבחון של המחלה או הבעיה הרפואית של המטופל, או באבחון שגוי שלה, או באבחון מאוחר שלה, בשלב בו המחלה התקדמה מדי ובאופן בלתי הפיך.
לאבחון המחלה או הבעיה הרפואית של המטופל יש חשיבות רבה ולעתים אף קריטית, הואיל והאבחון קובע את אופן הטיפול בתלונתו של המטופל ואת סיכויי החלמתו. כפועל יוצא מכך, לרשלנות רפואית באבחון המחלה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת ואף קטלניות במקרים מסויימים.
לכן, חשוב מאד כי הרופא יקפיד לפעול באופן מיטבי וישקיע את מירב המאמצים כדי לאבחן באופן נכון ומדוייק את המקור לתסמיניו של המטופל ובהקדם האפשרי.
מצד שני, חשוב גם להבין שלא כל אבחון שגוי או מאוחר מהווה בהכרח רשלנות רפואית, אלא המדובר במקרים בהם הרופא פעל בניגוד למבחן הרופא הסביר. מדובר בנסיבות בהן הרופא פעל בניגוד לסטנדרט ההתנהגות שהיה מצופה מרופא ממוצע לנהוג בנסיבותיו הספציפיות של אותו מקרה וזאת בהתאם לנורמות המקצועיות העדכניות שהיו מקובלות באותה עת.
למשל, אבחון שגוי יכול לקרות כאשר מטופל מתלונן על כאב חד ומפתיע בחזה וביד שמאל שלו, שכידוע הינם תסמינים קלאסיים שעלולים להעיד על התקף לב, אולם, הרופא סבר כי מדובר "בסך הכל" בכאב שרירי ומנחה את המטופל לנוח בביתו וליטול משככי כאבים ותו לא.
יחד עם זאת, כאשר מדובר במקרה שבו היו לרופא שתי אפשרויות אבחון, שהיו סבירות באותה מידה והוא בחר באחת מהן ובדיעבד התברר שהיה עליו לבחור באפשרות השניה, אזי אין המדובר ברשלנות רפואית כי אם בטעות אפשרית בשיקול הדעת שלו.
עוד חשוב לזכור, כי כדי שהרופא שהתרשל באבחון יישא באחריות למעשיו, יש להוכיח גם שלמטופל נגרם נזק עקב אותה התרשלות. ככל שלמטופל לא נגרם שום נזק למרבה המזל ולמרות ההתרשלות באבחון, או נגרם לו נזק אבל בשל סיבה אחרת, שלא הייתה קשורה להתרשלות הרופא, כגון בשל מחלת רקע אחרת של המטופל, אזי הרופא לא יחוייב לשאת באחריות כלפי המטופל ולא יצטרך לשלם לו פיצויים.
דוגמאות לרשלנות רפואית באבחון
שלב האבחון כולל למעשה מספר שלבים, כאשר בכל אחד מהם עלולה להתרחש רשלנות רפואית, וזאת כפי שיוסבר להלן.
(1) שלב האנמנזה – קבלת ההיסטוריה הרפואית
במסגרת שלב האנמנזה, על הרופא לתשאל את המטופל סדרה ארוכה של שאלות על מנת לחקור ולברר עמו את ההיסטוריה הרפואית שלו ותולדות המחלה שממנה הוא סובל.
בין היתר, על הרופא לתשאל את המטופל על פרטי תלונתו הנוכחית, אילו תסמינים הוא חש בגינה וממתי, מה גילו, משקלו, האם יש לו מחלות רקע נוספות, האם הוא נוטל תרופות קבועות, ועוד.
אי ביצוע האנמנזה, או ביצועה באופן שטחי, עלול להוות רשלנות רפואית.
(2) הבדיקה הגופנית
לאחר ביצועה שלב האנמנזה, על הרופא לעבור לשלב הבדיקה הגופנית של המטופל ולבצע אותה באופן יסודי וקפדני ולפי פרטי תלונתו ותסמיניו של המטופל.
אי ביצוע הבדיקה הגופנית בכלל או באופן יסודי כנדרש, עלול להוות רשלנות רפואית.
(3) בדיקות העזר
במקרים מסויימים על הרופא להפנות את המטופל לצורך ביצוע בדיקות עזר מסויימות כדי לאבחן נכונה את סוג מחלתו של המטופל ו/או כדי לוודא את ההשערות שלו לגביה.
מדובר במגוון בדיקות, כגון בדיקות דם, שקיעת דם, שתן, בדיקות הדמייה – צילומי רנטגן, אולטרא סאונד, CT, MRI, ועוד.
אי הפניית המטופל לבדיקות אלו, או פיענוח באופן שגוי, עלול להוות רשלנות רפואית.
(4) אבחנה מבדלת
כאשר המטופל מתלונן על תסמינים שונים ורבים, אשר כל אחד מהם יכול לכאורה להעיד על מגוון של מחלות ובעיות רפואיות שונות, כגון חום גבוה, כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות, הקאות, וכיו"ב, על הרופא לערוך הליך אבחנה מבדלת.
במסגרת הליך האבחנה המבדלת, על הרופא להכין רשימה של כל האבחנות האפשריות לגבי הבעיה הרפואית שהמטופל התלונן עליה, ולאחר מכן לשלול באופן הדרגתי את כל אחת מאפשרויות האבחנות שאינן מתאימות למטופל, על דרך האלימינציה, עד שלבסוף יגיע לאבחנה שהכי מתאימה ורלוונטית למטופל.
זאת ועוד: במקרה שבו הרופא בחר באבחנה כלשהי, ובהתאם לכך ניתן למטופל טיפול שמתאים לאותה אבחנה, אולם, אותו טיפול לא הביא לשיפור במצבו של המטופל, על הרופא לשקול שנית את האבחנה שבחר בה ולבדוק שוב אם מתאימה למטופל אבחנה אחרת.
אם לרופא יש השערה מסויימת לגבי האבחנה הנכונה, או ספק לגבי אבחנה אחרת והוא חש שהוא שאינו בקיא מספיק באותה מחלה, עליו להתייעץ עם רופא מומחה העשוי לסייע לו להתקדם לאבחון הנכון והמדוייק של המטופל.
קבלת החלטה לגבי אבחון המטופל ללא ביצוע הליך של אבחנה מבדלת מקום שהוא נדרש, עלולה להוות רשלנות רפואית.
ככל שיש לך חשד לרשלנות רפואית באבחון, מומלץ לפנות ל-עו"ד רשלנות רפואית הבקיא ומנוסה בדיני רשלנות רפואית, להתייעץ עמו ולבחון האם יש מקום להגשת תביעת פיצויים בנסיבות המקרה.
